פסטיבל קאן #69, 2016 \\ אריאל גביש, קאן

הנציגים הישראלים רשמו נוכחות מכובדת בפסטיבל קאן ה-69 ואפילו שרת התרבות מירי רגב הפציעה על השטיח האדום. כל אלו לצד אבק הכוכבים המקובל, סוללת בימאים מכובדת ומבוכה נוספת לוודי אלן.

הצופים שעמדו מחוץ לאולם דבוסי שבפסטיבל קאן, ממתינים להקרנת הבכורה של הסרט הישראלי "מעבר להרים ולגבעות", הופתעו לשמוע לפתע את צלילי "שיר העמק" של אריק איינשטיין שהחל להתנגן על רקע מדרגות השטיח האדום. גם בסרט עצמו, שמתאר את החיים המתוחים בישראל, הם עתידים ליהנות ממנו לצד פסקול ישראלי קלאסי שכולל שירים של שמוליק קראוס, שלמה ארצי ואמנים ישראלים נוספים. לפני תחילת ההקרנה הוזמנו הבמאי ערן קולירין, השחקנים והצלם הקבוע שלו, שי גולדמן, לעלות אל הבמה ולשאת נאום קצר. כמו את סרטו החדש, גם את הנאום הקדיש קולירין לרונית אלקבץ ז"ל, סיפר על געגועיו ליוצרת החד־פעמית וכינה אותה השחקנית הכי גדולה שידעה ישראל.
יום ראשון השבוע היה היום הגדול של הקולנוע הישראלי, כששני סרטים הוצגו כמעט גב אל גב בשתי מסגרות שונות. "שבוע ויום" של אסף פולונסקי הוצג במסגרת "שבוע המבקרים" וכמה שעות אחריו הוקרן כאמור, בבכורה עולמית, "מעבר להרים ולגבעות" של קולירין, שחוזר לריביירה תשע שנים לאחר ההצלחה שזכה לה עם "ביקור התזמורת" שקטף פרס מיוחד באותה תחרות. סרטו החדש של קולירין מיטיב לתאר, לישראלים וגם לשאר העולם, את החיים בישראל שנת 2016 . הוא עוקב אחר משפחתו של דוד (אלון פדות), משוחרר טרי משירות קבע המנסה למצוא את דרכו בחיים האזרחיים. מהר מאוד הוא מגלה שישראל החדשה היא מקום תחרותי ולא כל כך פשוט. דוד מנסה לפתח קריירה בשיווק רשתי במכירה של ערכות דיאטה והוא לא היחידי מבני משפחתו שמגלה שהחיים בארץ מאתגרים. אשתו דפנה (שירי נדב־נאור) היא מורה לספרות שפוצחת ברומן עם אחד מתלמידיה, ובתם של הזוג יפעת (מילי עשת בתפקיד מצוין), היא פעילת שמאל שרוצה לעשות רק טוב אך מסבכת עצמה עם חשוד פח"ע וגם עם המשטרה. גם בנם של בני הזוג נגרר בהמשך לעימות אלים. באמצעות שזירת פיתולי העלילה של ארבעת בני משפחה ממודיעין זו בזו, אנו נחשפים למתח, לאלימות, חברות והתנהלות הדור הצעיר מול הוריהם. הופעה מרשימה של צוות השחקנים לצד צילום יעיל ולא מתיימר של גולדמן מצליחים להעביר את המתח, הדאגה והאכפתיות שבהם שרויים בני משפחה אחת בסיפור שנבנה לאִטו ומגיע לשיא בדיוק ברגע הנכון.
הסרט נפתח בציטוט מ"ייפוי כוח", שירו של דוד אבידן המדבר על כך ש"בעצם, אין לנו לאן ללכת". כשמזכירים לקולירין את הציטוט הוא מדקלם את חלקו הראשון של השיר בערגה גדולה. "הגדולה של המשפט המדהים הזה היא שהוא מדבר כמעט על הכול בחיים", הוא מספר. "מהרמה האישית שאתה מבין שמה שיש זה מה שיש ושאין לך לאן ללכת יותר מכאן, עד לרמה הלאומית-פוליטית כשאתה מוצא את עצמך בתוך סבך, ללא יכולת לפתור או לעשות את המעשה הטוב". בשונה מסרטים ישראליים שהוצגו בפסטיבלי קולנוע בעשור הקודם, כמו "ואלס עם בשיר" או "לבנון", "מעבר להרים ולגבעות" אינו סרט פוליטי במובן הקלאסי של המילה. אך הוא טומן בחובו ביקורת נוקבת על המדינה, מוסדותיה השונים ועל קברניטיה, שתורמים כולם לתוצאה של חיים במציאות של מתח קבוע ואלימות שהולכת וגוברת בקרב החברה הישראלית. "אני חושב שישנה מורכבות גדולה במיוחד במציאות שלנו", מסביר קולירין. "הסרט הוא מבט על החברה המתפוררת, האלימה, שאנו חיים בה. חברה שאכולה בפחד, פחד שקברניטי המדינה דואגים להחיות והוא זה שאוכל כל חלקה טובה בקרבנו". כשאני שואל אם קיימת בסרט ביקורת על הדור הצעיר שעסוק בשיחות ווטסאפ אובססיביות ושיטוטים ברשתות החברתיות, קולירין מסביר ש"הפכנו לחברה פראית שאיבדה את המצפן שלה. ההיעדר הזה של מפגש אינטימי עם אנשים בולט בתוצאות שלו שמביאות לאלימות וניכור חברתי. זה קורה בכל העולם, לא רק בישראל". אם ב"ביקור התזמורת" כיכבו כוכבים מוכרים ברמה עולמית – רונית אלקבץ וששון גבאי, בסרט הנוכחי של הבמאי מופיעים שחקנים שאינם מוכרים לקהל הרחב – פדות, עשת ושירי נדב־נאור, כולם הגיעו עם קולירין לפרמיירת הסרט בקאן.
מדוע בחרת לעבוד הפעם עם שחקנים אלמונים?
"הסיבה לכך פשוטה. בחירת שחקנים זו רק שאלה של מי נוגע לי בלב ואיך שהוא נוגע לאמת של הסרט באיזושהי צורה".

נוכחות ישראלית בולטת
אם בשנה שעברה הוצגו שני סרטים ישראליים בלבד ("סיפור על אהבה וחושך" של נטלי פורטמן ו"היורד למעלה" של אלעד קידן), וגם הם הופיעו מחוץ למסגרות הרשמיות של הפסטיבל – השנה חזרנו לקדמת הבמה. גם שרת התרבות מירי רגב לא פספסה את החגיגה והתייצבה בפסטיבל הנחשב כדי להשיק את ביתן הקולנוע הישראלי הרשמי. היבול הקולנועי בתחרות כולל שלושה סרטים באורך מלא: "מעבר להרים ולגבעות" של קולירין, "עניינים אישיים" של מאהא חאג', יוצרת פלסטינית שסרטה הופק במימון ישראלי ו"שבוע ויום" של פולונסקי. כמו כן הוקרן הסרט הקצר "אנה" של אור סיני, שמתחרה במסגרת תחרות סרטי הסטודנטים הבינלאומית "הסינפונדסיון". וסרט קצר נוסף של נדב לפיד, "מיומנו של צלם חתונות", הוצג במסגרת "שבוע המבקרים". לפיד, שהגיע לקאן לפני שנתיים עם "הגננת", יושב הפעם בחבר השופטים של המסגרת שבה מוצג "שבוע ויום", שגם מועמד לפרס מצלמת הזהב שבו זוכה כל שנה עבודת הביכורים של במאי אחד.
הסרט "שבוע ויום" של פולונסקי עוקב אחר דרכי ההתמודדות של זוג הורים שאיבדו את בנם – שי אביבי בתפקיד שנראה כאילו נתפר למידותיו ויבגניה דודינה החדה כתער. הסרט מתמקד ביום הראשון לאחר הקימה מהשבעה. בעוד ויקי האם מנסה לחזור מהר לעבודתה כמורה בבית ספר יסודי, האב אייל מנסה למצוא דרך אחרת להתמודדות עם האבל והכאב. כשהוא נתקל בבנם הסטלן של שכניו המנוכרים, הוא עובר מסע שנמשך יום שלם ומלווה בהומור, עצבות ורגעים מרגשים, שעוברים גם אל הצופים. בשיחה עמו מספר פולונסקי כי בחר ליצור סרט בעל אופי קומי מהסיבה הפשוטה שלא רצה ליצור סרט דיכאוני. "נורא עניין אותי מה קורה כששבעה מסתיימת. יש משהו בשבעה שהוא עוזר מאוד, אבל מתישהו היא מסתיימת ואז למעשה מתחילה ההתמודדות האמיתית". הבחירה של פולונסקי לעסוק באופן קומי בהתמודדות של ההורים לאחר מות בנם נובעת מהרצון להתעסק באנשים חיים, אלו שנשארו מאחור, ולא לעסוק במוות. "רציתי שבסרט יהיו הרבה חום ואור". אל הסיפור הגיע לאחר שחברתו של חבר ילדות של פולונסקי נפטרה. כשהגיע לניחום האבלים גילה שלנוכחים, שלא התראו כמה שנים, לא היה ממש על מה לדבר. "משהו ברגע הזה תפס אותי בהבנה שהיהדות יוצרת מרווח של שבוע, מעין חוצץ, שמסייע לאבלים להתמודד ואותו רציתי לחקור".
פולונסקי נע במיומנות מרשימה בין רגעים עצובים לרגעים קומיים שמרביתם עובדים היטב הודות לביצוע משובח של דודינה, אביבי ותומר קפון, המגלם את זולר, השכן הסטלן שמלמד את האב לגלגל ג'וינטים ויוצא עמו למסע השלמה והתמודדות עם האובדן. התפקיד של אייל נראה כאילו נכתב עבור אביבי, אך הבמאי מספר שלמרות שהוא שמח מאוד שאביבי נבחר לגלמו, הוא לא באמת חשב עליו במהלך כתיבת התסריט.
תומר קפון, המוכר בזכות תפקידים "ביטחוניסטים" דוגמת "פאודה", נכנס באופן חלק לתפקיד הסטלן בעל השיער הפרוע. "לא מזמן הוא סיפר לי בדיעבד, שלאודישן הראשון הוא הגיע אחרי שלא התקלח יומיים. אפילו על הסט כולם קראו לו זולר". ההופעה המהנה של קפון מספקת רגעים קומיים והופכת את המסע של אבי המשפחה לקל יותר לעיכול, גם עבור הצופים. בהקרנה הראשונה של הסרט נשמעו פרצי צחוק מהקהל והבמאי שמח על כך: "אני מקווה שצופים, ישראלים ושאינם ישראלים, ירשו לעצמם במהלך הסרט לצחוק למרות שבבסיס הסרט עומד נושא כואב". את התסריט החל לפתח לפני כשש שנים ושנה לאחר מכן התקבל לחממה של סם שפיגל בירושלים, המקום שבו התחיל את דרכו גם "הבן של שאול", הסרט שכבש את הריביירה בסערה בשנה שעברה. פולונסקי מסביר שחממה הוא שם הולם למעבדה השוכנת במשכנות שאננים, ועבודה מרוכזת במשך שבעה ימים עוזרת לשחרר את החשיבה מצד אחד ולקבל עזרה מעורכי תסריט מנוסים מצד שני. הוא מספר שהמשיך לעבוד על התסריט במקביל ללימודי הקולנוע שלו בארה"ב ואף שכתב כמה גרסאות של התסריט עד שהרגיש שהוא בשל. "קבענו להתחיל לצלם באפריל 2015 ויש לי הרגשה שאחרת זה פשוט לא היה קורה", הוא אומר. בינתיים נהנה פולונסקי מהביקורות החמימות שלהן זוכה הסרט ומספר שהתחיל לחשוב על רעיונות לפרויקט הבא שלו.

מועדון חברים סגור
אבל הזווית הישראלית היא כמובן רק חלק קטן מהמתרחש בפסטיבל הוותיק. גלריית השמות בפסטיבל קאן ה־ 69 כוללת באופן מפתיע מספר רב של במאים בעלי שם, והרשימה השנה לא מביישת גם את זו של כוכבי הקולנוע שיצעדו על השטיח האדום במשך ימי הפסטיבל. נכון שסלבריטאים נוצצים כאן יותר, והשנה בין הפוסעים על השטיח האדום תמצאו את ג'וליה רוברטס, ג'ורג' קלוני, ראסל קרואו וראיין גוסלינג, שהנוכחות שלו על השטיח מנפצת כל פעם מחדש את שיא גינס בצווחות מעריצות, והרשימה עוד ארוכה. כאמור, סוללת הבמאים השנה זוהרת במיוחד, ולצד אלן הגיעו גם קן לואץ' הבריטי עם "אני דניאל בלייק" – דרמה על מעמד הביניים הבריטי שהוקרנה כבר בערב השני של הפסטיבל וזכתה לביקורות חמות; פארק צ'אן ווק, הבמאי הקוריאני שסרטו "אולדבוי" כבש את הריביירה ב־ 2004 ; ג'ים ג'רמוש עם "פטרסון", פדרו אלמודובר, האחים דרדן, שון פן וגם במאי אחד ענק: סטיבן שפילברג שהגיע עם סרטו החדש "הענק הידידותי". החדש של שפילברג אמנם ייצא להקרנה מסחרית רק בשבועיים הקרובים, אך הוא עורר סקרנות רבה כבר ביומו הראשון של הפסטיבל. הקהל היותר בוגר בקרב אותם מאושרים שהצליחו להיכנס להקרנת הבכורה העולמית שלו התלהבו ויש כאלה שכינו אותו "אי־טי 2".

כשמדברים על פסטיבל קאן בשנים האחרונות, שני נושאים עולים לסדר היום בכל פעם מחדש. הראשון הוא מספרן הנמוך של הבמאיות המשתתפות בשתי המסגרות המובילות של הפסטיבל – "דקל הזהב" ו"מבט מסוים". אם לפני שנתיים נראה שהשינוי המיוחל הגיע בזכות מספר גבוה של במאיות וג'יין קמפיון האוסטרלית שעמדה בראש חבר השופטים, השנה הוכרזה חזרה לשגרה ורק שלושה מתוך 21 סרטים המשתתפים ב"דקל הזהב" בוימו בידי נשים. הנושא השני הוא מועדון החברים הסגור של תחרות "דקל הזהב". בפסטיבלים האחרונים הלכה והתחדדה העובדה שאם אינך במאי שכבר רגיל להדס מעל השטיח האדום הקאני, סיכוייך להופיע בתחרות, שהפכה למעין מקבילה קולנועית ליורוליג בכדורסל, קטנים ביותר. האחים דרדן הבלגים אהודים מאוד בצרפת ומגיעים לקאן כמעט עם כל סרט חדש; ג'ק אודיאר הצרפתי, שזכה בפרס הגדול בשנה שעברה עם "דיפאן" זוכה לכבוד דומה; ואילו וודי אלן הפך באופן לא רשמי לבמאי שסרט שלו פותח את הפסטיבל כל כמה שנים: כך היה עם "חצות בפריז" והשנה עם "קפה חברתי", תרגום חופשי מ-Cafe Society.
בשנים האחרונות זוכה אלן לבוז מקולגות למקצוע והשנה הייתה זו סוזן סרנדון שהזכירה לכולם שסקנדלי העבר של הבמאי היהודי לא נשכחו לו. "קפה חברתי" מתרחש בהוליווד הזוהרת בשנות השלושים של המאה הקודמת, וכמו ברבים מסרטיו של אלן, מספר על משולש רומנטי המתרחש בין ג'סי אייזנברג, קריסטן סטיוארט – שזהו אגב סרטם השלישי יחדיו, אחרי "אדוונצ'ר לאנד" ו"אמריקן אולטרא" – שלתוכו נכנסת דמותו של סטיב קארל ומסבכת את העניינים. לדברי אלן, מדובר באחת מעבודותיו הטובות ביותר, אך בין הצופים ומבקרי הקולנוע הדעות חלוקות. בנוסף לסיפור הרומנטי, תמצאו בסרט כרגיל שלל בדיחות על יהודים ומוזיקת ג'ז.